Video-based lecture-performance, in collaboration with Save the ArQ, 2025.
Premiered in Tmuna Theatre Festival, Tel Aviv. Additional performances: JAMU annual conference in Brno, Czech Republic, February 2026.
When I heard about the struggle of the Armenian community in Jerusalem over the "Cow Garden," I got into my red car and started filming from behind, in reverse. In the past, cows grazed in the Cow Garden and refugees pitched their tents there. Today, while this plot of land serves as a parking lot, a real estate dispute revolves around it.
The reverse camera offers a comforting distortion: whoever and whatever enters this rear field of vision curves: the parking lot markings, the walls of the Old City of Jerusalem, an old photograph, and a host of figures: a retired photographer, a parking lot guard, a computer technician, political activists, refugees, an audience.
Video and edit assistant: Itamar Skalka
Music: Roi Becker
Technical coordination: Vartan Hindoyan
Cow Park was supported by Mifal HaPais Council for the Culture and Arts and Tmuna Theatre.
הרצאה פרפורמטיבית מבוססת-וידאו, בשיתוף עם Save the ArQ, 2025.
עלתה לראשונה במסגרת הסדרה הרב-תחומית בפסטיבל תמונע, תל אביב. הופעות נוספות: כנס תיאטרון באקדמיה JAMU לאמנויות המופע, ברנו, צ'כיה, פברואר 2026.
כששמעתי על המאבק של הקהילה הארמנית בירושלים סביב "גן הפרה", נכנסתי למכונית האדומה שלי והתחלתי לצלם - מאחור, ברוורס. בעבר, פרות רעו בגן הפרה ופליטים הקימו שם את אוהליהם. כיום, בעוד שחלקת אדמה זו משמשת כחניון, היא עומדת במרכזה של עסקת נדל"ן שנויה במחלוקת.
מצלמת הרוורס מציעה עיוות מנחם: מי ומה שנכנס לשדה הראייה האחורי הזה מתעקם: סימוני החניה, חומות העיר העתיקה, תצלום ישן, ושלל דמויות: צלם בדימוס, שומר החניון, טכנאי מחשבים, פעילים פוליטיים, פליטים, קהל.
אסיסטנט צילום ועריכה: איתמר סקלקה
מוזיקה: רועי בקר
תיאום טכני: ורטן הינדויאן
"פרה אחורית" הופקה בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות ותיאטרון תמונע.
How to resist the death machine you live in? Actions, 2024-2026.
Hostages/Palestinians T-shirt. Crawling actions in demonstrations in Jerusalem. Oral bombaredment, dental siren, salivary lament. Political passivism. Light tattoos: Am Yisrael Chai u-Memit ("The people of Israel live and kill"), Surat al-'Alaq (The Clot), the skull of the ambassadors. A glow-eyed tent flies in the wind.
איך להתנגד למכונת המוות שאתה חי בה? פעולות, 2024-2026.
חולצת חטופים/פלסטינים. פעולות זחילה בהפגנות בירושלים. הפצצה אורלית, סירנה דנטלית, קינה רירית. פסיביזם פוליטי. קעקועי אור: עם ישראל חי וממית, סורת הדם הקרוש, גולגולת השגרירים. אוהל עם עיניים זוהרות עף ברוח.
.jpg)
Site-specific choreographic work, 2024.
A reconstruction and adaptation of the ballet Les Noces (1923) as a site-specific work in the prayer hall of Sergei Courtyard, Jerusalem.
A bell tolls a forgotten lament. The bride, Nastasya Timofeyevna, sways in a highly resonant prayer hall; her long braid unravels and her hair is re-braided into two plaits. From this moment, the history of Russian-French modernist dance and the history of the Russian presence in Jerusalem appear as two forms of Russianness outside Russia, two routes through which traditions were carried from the Russian sphere to two centres of pilgrimage: Paris and Jerusalem. These traditions include the Baltic avant-garde, the folk-ritualistic, and the imperial-Orthodox.
From the point where these two axes intersect, I sought to contemplate the political moment, two years into the Russia-Ukraine war and six months since the outbreak of the Israel-Gaza war, during which suffering and indifference, shock and distance, have set human beings in motion toward life or death, willingly or unwillingly, like masses of braided and bound hair, like clumps of torn and fallen hair, across the bleeding landscapes of Russia, Ukraine, Israel, and Palestine.
Les Noces, by composer Igor Stravinsky and choreographer Bronislava Nijinska, follows the various stages of the traditional Russian wedding ritual. It is a braid of folk texts, propulsive music for four pianos and percussion, and choreography composed of bodily gestures and expressive group tableaux. The motif of hair and the braid in Les Noces becomes, in Svadebka, a reflection on the absence of sensation in hair, and on the entanglement of eros and death that emerges within it.
Original music: Roy Becker
Dance: Yulia Mezhetskaya
Voice: Nika Yankelevich
Production: Yael Kalif
Costume design: Matan Ankhisi
Translation: Michael Makarovsky
Artistic accompaniment: Carmel Ben Asher
Musical consultation: Amir Lekach-Avivi
Svadebka was produced with the support of the Mifal HaPais Council for Culture and the Arts, the Independent Creators Fund of the Ministry of Culture, and Beit Yael. Our thanks to Merkaz Ma'amuta for Art and Research and to Bar-Kayma for Culture, Art, Music and Peace for their guidance and assistance during the production process.
עבודה כוריאוגרפית תלוית-מקום, 2024.
שחזור ועיבוד של הבלט "כלולות" (Les Noces) מ-1923 כסייט-ספסיפיק באולם התפילה של חצר סרגיי בירושלים.
פעמון מצלצל קינה נשכחת, הכלה נסטסיה טימופייבנה מתנודדת באולם תפילה רב תהודה, צמתה הארוכה נפרעת ושיערה נקלע מחדש בשתי צמות. מהרגע הזה, ההיסטוריה של המחול המודרניסטי הרוסי-צרפתי וההיסטוריה של הנוכחות הרוסית בירושלים מופיעות כשתי צורות של רוסיות שלא-ברוסיה, שני נתיבים שבהם הובאו מסורות, זו של האוונגרד הבלטי, זו הטקסית העממית וזו האימפריאלית-אורתודוקסית, מהמרחב הרוסי לשני מרכזי עלייה לרגל: פריז וירושלים.
מנקודת ההצלבה של שני הצירים האלה, סוודבקה מתבוננת ברגע הפוליטי של שנתיים לתוך מלחמת רוסיה-אוקראינה וחצי שנה מאז פרצה מלחמת ישראל-עזה, שבהן סבל ואדישות, זעזוע וריחוק, הניעו בני ובנות אדם לחייהם או למותם, מרצונם או בעל כורחם, כהמון שיער קלוע ואזוק, כצבר שיער תלוש ונשור, במרחבים המדממים של רוסיה, אוקראינה, ישראל ופלסטין.
"כלולות" מאת המלחין איגור סטרווינסקי והכוריאוגרפית ברוניסלבה ניז'ינסקה, עוקבת אחר השלבים השונים של טקס החתונה הרוסי המסורתי, והיא צמה של טקסטים עממיים, לחנים מלאי תנופה לארבעה פסנתרים וכלי הקשה וכוריאוגרפיה של מחוות גוף ותמונות קבוצתיות רבות הבעה. מוטיב השיער והצמה ב"כלולות" הופך בסוודבקה לעיון בהיעדר התחושה של השיער ושילוב של ארוטיקה ומוות המסתמן בו.
מוזיקה מקורית: רועי בקר
ריקוד: יוליה מז'צקיה
שירה: ניקה ינקלביץ'
הפקה: יעל כליף
עיצוב תלבושת: מתן אנחיסי
תרגום: מיכאל מקרובסקי
ליווי אמנותי: כרמל בן אשר
ייעוץ מוזיקלי: עמיר לקח-אביבי
סוודבקה הופקה בתמיכת מועצת התרבות והאמנות של מפעל הפיס, הקרן ליוצרים עצמאיים של משרד התרבות ובית יעל. תודתנו שלוחה למרכז מעמותה לאמנות ומחקר ולבר-קיימא לתרבות, אמנות, מוסיקה ושלום על ייעוצם ועזרתם בתהליך ההפקה.
Performative work, 2023.
Produced for Performance Conference 11 at the School of Visual Theatre, Jerusalem.
Parasex poses a riddle: what lies beside sex? Inspired by the concept of "parasexuality," coined by the Italian geneticist Guido Pontecorvo to describe the ability of a fungus to generate offspring genetically different from itself, I project onto my living, moving body anatomical illustrations, a photograph of the Miletus Torso, and ultrasound images of my own bladder while urinating and of the anal muscles during defecation and digital penetration.
In this way, three fields in which bodies become images intersect within me: medicine, pornography, and choreography.
The work was viewed from an elevated tribune and accompanied by a booklet of texts.
עבודה פרפורמטיבית, 2023.
הופקה עבור כנס פרפורמנס 11 בבית הספר לתיאטרון חזותי.
פאראסקס מציבה חידה: מה שוכן בצד הסקס? בהשראת המושג "פאראסקסואליות", שטבע הגנטיקאי האיטלקי גווידו פונטקורבו כדי לתאר את יכולתה של פטריה להוליד צאצא שונה ממנה בעצמה, אני מקרין על הגוף החי והנע שלי איורים אנטומיים, תצלום של פסל הטורסו ממילט ודימויי אולטרסאונד של שלפוחית השתן שלי בעת השתנה ושל שרירי פי הטבעת בעת פליטת צואה והחדרת אצבע.
כך הצטלבו בי שלושה שדות שבהם גופים הופכים לדימויים: רפואה, פורנוגרפיה וכוריאוגרפיה.
הצפייה בעבודה, מטריבונה מוגבהת, לוותה בחוברת טקסטים.
Installation and projection, 2023.
The Eye in the Image Is Blind: A Projected Essay is an installation composed of a carousel slide projector displaying 80 slides with texts and images, alongside the workstation I used to prepare the slides for projection.
The projected slides recount a story about an eye surgery I observed while participating in the clinical anaesthesia course at the Faculty of Medicine of the Hebrew University, at Hadassah Ein Kerem Hospital.
During the operation, the eye being operated on was continuously filmed and projected onto a large monitor, producing a disturbing image of a gigantic eye watching itself being dissected. That enormous eye, one that possesses a gaze but not sight, embodied in a terrifying way an idea that Jacques Lacan, borrowing from Maurice Merleau-Ponty, writes about: the split between the eye and the gaze.
Through this Histoire de l'oeil, the essay reflects on a gaze without sight. Blindness warnings on cigarette packages, peacock feathers, every image of an eye, all carry a gaze without sight, a blind gaze. And if every image of an eye is blind, then when organic eyes, living eyes, are photographed, they become blind in the very process of becoming an image.
The Eye in the Image Is Blind was developed during a residency at Ma'amuta Center for Art and Research, in collaboration with the Department of Theatre Studies at the Hebrew University, and was presented in the exhibition The Owl Lab.
מיצב והקרנה, 2023.
העין בדימוי עיוורת: מסה מוקרנת היא מיצב המורכב ממקרן קרוסלה המקרין 80 שקופיות עם טקסטים ודימויים ומתחנת העבודה ששימשה אותי בהכנת השקופיות להקרנה. השקופיות המוקרנות מגוללות סיפור על ניתוח עין שצפיתי בו בזמן שבו השתתפתי בקורס הקליני בהרדמה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בבית החולים הדסה עין-כרם.
בניתוח הזה, העין המנותחת צולמה והוקרנה כל העת על מוניטור גדול ממדים, מה שיצר תמונה מחרידה של עין ענקית הצופה על עצמה מתנתחת. אותה עין ענקית, שיש בה מבט אבל אין בה ראייה, הייתה גילום מבעית של אחד הרעיונות שלאקאן כותב עליו בהשאלה ממרלו-פונטי: הפיצול בין העין למבט.
דרך סיפור העין הזה, המסה מציגה רפלקסיה על מבט חסר ראייה. אזהרות לעיוורון על קופסת סיגריות, נוצות טווס, כל דימוי של עין: כל אלה נושאים מבט חסר ראייה, מבט עיוור. ואם כל דימוי של עין הוא עיוור, הרי שכשמצלמים עיניים אורגניות, עיניים חיות, הן מתעוורות בתהליך שבו הן הופכות לדימוי.
העין בדימוי עיוורת נוצרה במסגרת רזידנסי במרכז מעמותה לאמנות ומחקר בשיתוף החוג ללימודי תיאטרון באוניברסיטה העברית והוצגה בתערוכה The Owl Lab.
M.A. thesis, 2022.
Subject Becoming Matter: On the Anaesthetic in Medicine, Erotics, and Choreography was written in the Cultural Studies program at the Hebrew University of Jerusalem, under the supervision of Dr. Carola Hilfrich and Prof. Vivian Liska.
This research offers a critical phenomenological examination in which I outline a theoretical framework addressing the cultural conditions and implications of anaesthesia as a reversible transition from being-subject to becoming matter. As a first step beyond the strictly scientific-medical context, I formulate the anaesthetic as a mode of being in which a subject comes to exist as matter; as a form of presentation in which the body is exposed as body-matter; and as a movement against sensation that enables the surrender of sovereignty over the body to another.
Across three chapters, conceived as bodily organs, I situate anaesthesia in the hands of medicine, at the heart of erotics, and in the arteries of choreography. Through these contexts, I examine the ways in which anaesthesia, at varying degrees of literalness and metaphorization, becomes necessary for a body to become matter: biological and mechanistic matter in the operating theatre; sensual and pleasurable matter in erotic experience; or matter that generates a performative, organ-like image in choreography.
עבודת תזה, 2022.
Subject Becoming Matter: on the anaesthetic in medicine, erotics, and choreography נכתבה בתוכנית לימודי תרבות באוניברסיטה העברית, בהנחיית ד"ר קרולה הילפריך ופרופ' ויויאן ליסקה.
עבודה מחקרית זו היא בחינה פנומנולוגית ביקורתית, שבה אני מתווה מסגרת תיאורטית הנוגעת לתנאים ולהשלכות התרבותיים של ההרדמה כמעבר הפיך מהיות-סובייקט להיות-חומר. כצעד ראשון לעבר החריגה מן ההקשר המדעי-רפואי, אני מנסח את האנסתטי כאופן של הוויה שבו סובייקט מתהווה כחומר, כצורה של היצג שבו גוף נחשף כגוף-חומר, וכתנועה כנגד החישה שמאפשרת את מסירת הריבונות על הגוף לאחר.
בשלושה פרקים-איברים, אני ממקם את האנסתזיה בידיה של הרפואה, בליבתה של הארוטיקה ובעורקיה של הכוריאוגרפיה, כדי לעמוד על האופנים שבהם בכל אחד מן ההקשרים האלה דרושה הרדמה, ברמות משתנות של ליטרליות ומטאפוריזציה, כדי שגוף יהפוך לחומר: חומר ביולוגי ומכניסטי בחדר הניתוח, חומר חושני ומענג או חומר שיוצר דימוי פרפורמטיבי-איברי.
Choreographic work, 2021.
Premiered at the Intimadance Festival at Tmuna Theatre, Tel Aviv.
Anaesthesia is a duet for an anaesthetised choreographer and an awake dancer, reflecting on the heavy poetics of passivity and activation. The dancer transports the choreographer while he hangs from the trunk of a car, props him against various objects, and brings him back to life. He, who is accustomed to directing movement, becomes activated by the choreographic force he has delegated to her. The work concludes with a quotation from the 1911 ballet Petrushka.
Co-creating dancer: Eden Kramer
Costume design: Matan Ankhisi
Lighting: Rotem Elroy
Music: Igor Stravinsky, "Russian Dance" from Petrushka
Artistic accompaniment: Anat Katz and Erez Ma'ayan-Shalev
עבודה כוריאוגרפית, 2021.
עלתה בבכורה בפסטיבל אינטימדאנס בתיאטרון תמונע.
אנסתזיה, או: שנת-שמיטה היא דואט לכוריאוגרף מורדם ולרקדנית ערה על הפואטיקה הכבדה של סבילות והפעלה. הרקדנית מסיעה את הכוריאוגרף כשהוא תלוי מתא המטען, משעינה אותו על חפצים שונים, מחייה אותו. הוא, שרגיל להפעיל, מופעל מהכוח הכוריאוגרפי שהאציל עליה. העבודה מסתיימת בציטוט מתוך הבלט "פטרושקה" מ-1911.
רקדנית שותפה ליצירה: עדן קרמר
תלבושות: מתן אנחיסי
תאורה: רותם אלרואי
מוזיקה: איגור סטרווינסקי, "ריקוד רוסי" מתוך פטרושקה
ליווי אמנותי: ענת כץ וארז מעיין-שלו
I am an artist, researcher, and teacher working in performance, video, and text. I employ choreographic tools, theatrical mechanisms, and critical modes of thought to create a corpus of performative, visual, and textual work, centred on the non-sovereign body, its capacities to feel and to become anesthetized, and the fields of action and knowledge through which it becomes an image.
Based in West Jerusalem, my critical choreographic inquiry into the city's history and politics helps me transcend as I immerse in physicality, negotiate as I sink into digitality.
Current resident at the Artists' Studios, Talpiyot, Jerusalem.
Download CV
אני אמן, חוקר ומורה, היוצר בפרפורמנס, וידאו וטקסט. אני משתמש בכלים כוריאוגרפיים, מנגנונים תיאטרליים ודרכי מחשבה ביקורתיות כדי ליצור גוף עבודה פרפורמטיבי, חזותי וטקסטואלי, הממוקד בגוף הלא-ריבוני, ביכולתו לחוש ולהתאלחש ובשדות הפעולה והידע שדרכם הוא הופך לדימוי.
אני גר ופועל במערב ירושלים. החקירה הכוריאוגרפית הביקורתית שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה של העיר מסייעת לי לחרוג תוך כדי היטמעות במרחב הפיזי, לשאת ולתת תוך כדי שקיעה בחלל הדיגיטלי.
עמית בתוכנית הרזידנסי בסדנאות האמנים, תלפיות, ירושלים.
להורדת קורות חיים
2025 |
"Blood that wishes to stop shedding blood",
Ha'aretz.
2025 |
"Anaesthetization",
Mafteakh: Lexical Journal for Political Thought
2025 |
"Pleasure Beyond the Principle: a conceptual, visual, and experiential study in Parasexuality",
Bezalel Journal of Visual and Material Culture
2024 |
"Murder's Change in Signification and the Privatization of Political Death",
Mekomit
2023 |
"The Choreographic, the Choreophantasmatic, the Choreohallucinatory",
Yearbook for European Jewish Literature Studies
2022 |
"Theses on the Performance of History",
Hayo Haya: young forum for history
2022 |
"A Dormant Beauty",
Musach for Literature
2021 |
"Steps in the Archive: in memory of Amira Mayroz",
Machol Achshav
2025 |
"דם שמבקש להפסיק לשפוך דם",
תרבות וספרות, הארץ.
2025 |
"אלחוש",
מפתח: כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטית
2025 |
"עונג מעבר לעיקרון: עיון מושגי, חזותי והתנסותי בפרסקסואליות",
בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית
2024 |
"השינוי במשמעות המילה "רצח" והפרטת המוות הפוליטי",
שיחה מקומית
2023 |
"הכוריאוגרפי, הכוריאופנטזמטי, הכוריאוהלוצינטורי, או: איך להתגבר על כתיבת המחול",
שנתון ללימודי ספרות יהודית אירופית
2022 |
"תזות על מיצג ההיסטוריה",
היה היה: במה צעירה להיסטוריה
2022 |
"יופי שקוע בשינה",
המוסך לספרות
2021 |
"צעדים בארכיון: לזכרה של אמירה מרוז",
מחול עכשיו
Performative work, 2022.
Stolen Leg is a short lecture in art history performed as a choreography for a prosthetic leg. It is an experiment in the annexation of organic territories and in the grafting of tissues that come to life, culminating in a destructive reconstruction of one of Martha Graham's canonical works: the solo Lamentation (1930), danced to music by Zoltan Kodaly.
By extending the leg, the performance passes through a deliberate disruption of the principle of bodily symmetry, a transparent premise underlying the original choreography.
The work was presented at the conference The Dybbuk: Undisciplining the Archive at the Hebrew University, marking the centenary of the 1922 production of The Dybbuk at Habima Theatre, and at the event MIGRASH03 at HaMeretz2 Theatre, Tel Aviv.
עבודה פרפורמטיבית, 2022.
רגל גנובה היא הרצאה קצרה בתולדות האמנות, שמבוצעת ככוריאוגרפיה לרגל תותבת. זה ניסוי בסיפוח טריטוריות אורגניות ובהשתלה של רקמות שמתעוררות חיים שמסתיים בשחזור-חבלה לאחת מיצירותיה הקאנוניות של מרתה גראהם, הסולו Lamentation מ-1930, שנרקד לצליליו של זולטן קודאלי.
באמצעות הארכת הרגל, הביצוע של הריקוד עובר דרך חבלה בעיקרון הסימטריה הגופנית, המונח כקדם-הנחה שקופה בכוריאוגרפיה המקורית.
העבודה עלתה בכנס The Dybbuk: Undisciplining the Archive באוניברסיטה העברית, לציון 100 שנה מאז ההפקה של המחזה בתיאטרון הבימה ב-1922, ובאירוע מגרש03 בתיאטרון המרץ2, תל אביב.
